אחרי שיצאת מהחדר ההוא בפעם האחרונה, מחדר- הטיפולים שלך שתמיד היה גדוש באנרגיות טובות, נותרתי יושבת על הכיסא, שוקעת לאטי בתהיות לגבי הפעם הבאה שלא-אראה אותך. לא יהיה לי אותך יותר, לא יהיו לי חיבוקים בסוף פגישה קשה וניחום טהור מלב חם כמו שלך. לאחר שיצאת מהחדר ההוא בפעם האחרונה, חבילת נייר-הטישו נותרה מונחת במקומה. לא העזתי לבכות, לא התבזבז אף לא נייר אחד ממנה.היא נותרה שם, מונחת, מחכה לנחם עוד עצובים, מחכה להקל על עוד אבודים, ואת, את כבר לא חלק מהחלל. תוך שאני כותבת הדמעות חונקות את גרוני, אבל לא אבכה. החזקתי שנה שלמה של פגישות איתך מבלי להזיל דמעה בנוכחותך. טוב, אולי רק באחת. או בשתיים מהן....
היית הדמות שדאגה לי בצבא. אימצת אותי לחיקך ושמרת עליי, שומרת אותי לא נשברת, וכשנשברת – שבה לעמוד שוב על רגליי, יציבה מתמיד, חסרת-פחד, מלאת-אומץ, נחושה ומלאת כוחות. אני לעולם לא אצליח להודות לך על כל הכוחות שהחדרת בי. היית המפקדת שלי במלחמה, זה שאחריה אני צועדת במשעולים שאדמתם קשה וקוצנית, ובוטחת בה בעיניים עצומות שתובילני בדרך- הישר למטרה אותה הצבנו בפנינו יחד, עם כמה שפחות קשיים ומכשולים והצלחה מרובה, תוך שדאגת תמיד להזכיר לי כמה שתפקידי בתור חיילת לא פחות חשוב מתפקידך בתור המנהיגה. ולעיתים, גרמת לי להבין שאני היא המנהיגה. של עצמי. של כל כך הרבה קרבות.
אני מתגעגעת אלייך, את חסרה לי בחיים שלי. בתור אם דואגת, כזו שפרשה עליי את כנפיה ובחום ליבה שמרה עליי שלא אתרסק, בין חיים קשים כל כך, בין מבוכים שלא תמיד מצאתי בם דרך מוצא, בין כל כך הרבה חורפים שלא מצאתי בהם נקודה אחת של אור. את היית האור בקצה המנהרה. במשך שנים רבות כל כך לא חשבתי שאמצא מקום מפלט כמו שמצאתי בך. אני זוכרת את החדר ההוא, מלא באור כפי שתמיד דאגת למלא אותו, חלון שלעד פתוח לרווחה דרכו תמיד היה ניתן לשמוע את הציפורים מצייצות, לא חשוב איזו עונה שררה בעולם שבחוץ. ושוב הנייר הטואלט הזה, זה שרק גורם למטופלים שלך, לרצות לבכות ברגע הראשון בו רגלם דורכת בחדר-אהבתך. ואת היית מלאך שסביבו היתה הילה יפה כל כך, לבנה וטהורה, את היית האלוהים הרגעי שלי, זה שנשענתי עליו במשך שנים-עשר חודשים. וקצת. גם שהייתי בלעדייך.
אני לא חושבת שאי פעם אמצא אדם שיהיה לו אכפת ממני כל כך כפי שהיה אכפת לך. כזה שיעבור איתי ובשבילי מסע משמעותי כל כך, כמו שעברתי איתך. אני לעד אזכור את המאבקים שלך על הגעותיי לפגישות, ברגעים בהם הרגשתי שאני מתפרקת ולא מאמינה בהצלחה שלי. ברגעים בהם הבטחת לי, במצח-נחושה שאפיינה רק אותך מלאך שומר שלי, שכאבי-הבטן יעברו רק אם 'אקיא' את הכאב המר השורר בקיבתי. הבטחת לי, שכאבי הראש יחלפו רק אם אהיה אמיצה דיו לנשוף רעל מריאותיי ולטהר את קרביי. אני מוקירה ומעריכה כל כך את הנחישות והאסרטיביות שלך לגרום לי להרגיש שניצחתי, גם אם לא. מודה לך שעמדת במקומי, זקופה וגיבורה, כשאני הרגשתי חלשה כל כך וחסרת-אונים. מעמידה אותי ישר ביחד איתך ולרגע לא מוכנה להביט עליי ממעל. שומרת עליי נאמנה לכוחות שמעולם לא ידעתי שנמצאים בי, הכרת לי את העוז שבי. חלשה וכועסת כל כך, כי שש שנים מאסר בתור עונש לאונס, הם ביזיון. ואני הרגשתי מושפלת על ידי המדינה, לא פחות מהשפלתו אותי. מלאת כעס ואכזבה שבתי לידייך, בכל פעם מחדש, שבר-כלי, וכשאני בכיתי....... את בכית יחד איתי.
האם אי-פעם אזכה להצילך כפי שאת הצלת אותי? אולי רק בגלגול הבא? באלף חורפים אהיה לך מטריה ואגן עלייך מפני מגרעות העולם הכוזבות. במערבולות בולעות אשמור שלא תיפגעי. אגרום לך להבין שאני בכנות מבינה אותך, ואגרום לך להפנים שאני יודעת שאת דוברת-אמת. אגרום לך להבין שאת לא אשמה ברוע אכזרי כל כך בעולם הזה ושאת כל כך, אבל כל כך מיוחדת.
אין-ספור פעמים אני מודה לאלוהים ששלח לי מלאך כמוך, ולעד אני אזכור את החלק המשמעותי שהיווית במלחמה האין-סופית-שלי.
בכל גלגולי-נשמתי.
אני אוהבת אותך, ומודה לך שהראית לי כמה כוח בי להילחם, איזו פייטרית אדירה שאני וכמה כוח להתמדה ולרצון בהישארות בחיים, גם כשאונסים אותך למוות.
;){kind=link}