רחש הגלים הלחיץ אותי אתמול . זו הפעם הראשונה שצלילם המענג כל אוזן של הגלים אינו נותן לי מנוח , ומוציא אותי מגדרי.
משהו לא בסדר שם, בפנים . אני משתגעת ולא מודעת לזה . רק בדיעבד . הכל בדיעבד .
אני יושבת בחדר סגור ואטום מכל כיווניו,חוץ מהחלונות השבורים והלא-שקופים כלל, שידעו היטב להזכיר לי כי בחוץ יש עולם ומלואו מלבדי , מלבד עולמי.
הן עטפוני בחדר השמירה המטונף והמצחין. נדמה כי זמן רב לא בקרו בו . לא נפשות חיות ולא פרח סיגלית סגלגל .
אני מהרהרת ביותר מדי נושאים שלא הרהרתי בהם זמן רב . דברים שהעלו באופן נפלא אבק במגירה .
כשאני רואה עצמי פותחת את שערי-מוחי ומלקטת מחשבות לדון בהם עם עצמי - אני נרתעת .
קרה לכם פעם שפחדתם מעצמכם ? קרה לכם שהבהלתם את עצמכם לכמה רגעים ? ובכן , זה מה שקורה לי כבר שלושה ימים .
אילולא חבר שלי , ספק אם הייתי נרגעת .במיוחד אמש .
זו הייתה סערת רגשות בלתי מובנת לאף ספן או מלח ותיק, היודע מה לעשות גם ברגעי סכנה ימית טורפת .
אפילו שירת הסירנות לא העבירה רעד וצמרמורת בגופם של הספנים התמימים כמו שאני העברתי בעצמי ובחבר שלי,עידו . שירת הסירנות לא העבירה באף אחד את ההיסטריה שאני עברתי אתמול .
אני שוכבת על המיטה המוצנעת בסדינים אפורים כמו המוות , בוכה כאילו הדמעות לעולם לא ייגמרו , ומדברת לעצמי .
תוהה עד כמה אני יכולה עוד להידפק . עד כמה נדפקתי . עד מתי זה יימשך .
ואני מביטה על התקרה , המחשבות על הסיטואציה הנושנה אך לא עד כדי כך, שוב חובטות בבטני כבעיטה של סוס שיכול להרוג אותך ללא משים.
אני תוהה לעצמי למה זה ממשיך , כשכל כך שמחתי עקב הידיעה הכמעט-בטוחה שיצאתי מזה . שעברתי את זה . שאני כבר הרבה מאחורי התהום-ללא-התחתית.
הסיטואציה .
אני תלויה בחדרי על ידי חבל שקשור היטב סביב צווארי , בדיוק כמו קורי-העכביש שסבי טווה סביבי במשך שנה , בדיוק כמו החברה שסגרה עליי כקירות דווקא בזמנים הקשים בהם הייתי כה זקוקה לה , כיסא שחור נפול על הרצפה , כיסא שפעם היה עץ יפה כל כך , שבור ומרוסק - בדיוק כמוני .
חזקה ומחייכת , שבורה ומרוסקת . מתה .
אמא שלי נכנסת לחדר ורואה בי , נדמה כאילו היא מרגישה חבטה עצומה בבטן בדיוק כמו שאני חשתי רק קצת יותר כואב , נדמה כי היא מרגישה שחזרתי לרחמה כביום בו נולדתי , ומישהו דקר אותה עם מחט - והרגני .
פעימות ליבה מפסיקות לכמה רגעים . היא עצמה מרגישה שהיא מתה .
והיא בוכה כאילו כל חייה צמצמה וחסכה בדמעותיה כדי שיהיו לה מספיק לרגע הזה .
לרגע בו אני תלויה בחדרי על חבל, שחונק אותי היטב כאילו זהו ייעודו בתבל, וצווארי כולו כחול כשל הים שהביא אותי למצב הזה .
כאן . עכשיו . בוכיה והרוגה מבפנים .
אני מתקשרת אלייך כי אני יודעת שבכוחך להציל אותי . ואינך מאכזב .
אתה מגיע ולוקח אותי בידייך, מרים אותי על הרגליים, מחזק אותי, מזכיר לי שלולא אני - אף אחד לא יוכל לעמוד זקוף במקומי .
מוחה את דמעותיי ומכניס בי עוז.
עידו, תודה לך על כל כך הרבה כוחות.
;){kind=link}