זה קרה בשלוש לפנות בוקר. הרבה אנשים לא היו ברחוב.
הצרצרים השמיעו את הצליל המוכר בחייהם – המרמז על עוד לילה שמיהר להגיע .
חיכיתי לשמוע את הקול שלך, כמו בכל לילה בו אתה משמיע אותו כאשר אתה מתעורר בבהלה מפחידה-מתים, מחלום בלהות ורץ לכיווני בקושי רב לנשום, בתקווה שאולי יהיה בכוחי- להצילך. אך לשווא.
לא הגעת.
התחלתי לפחד. חששתי שקרה לך משהו. אתה מבין? אני פוחדת שקורה לך משהו רע כשאתה לא מתעורר באמצע הלילה, נטוף זיעה בעל אישונים עצומים ומלא פחד אדיר, בא אליי, נופל על רצפת חדרי ומבקש את עזרתי להצילך, מבקש רחמים מדמות שלא ידועה לי.
חשבתי לקום למיטתך ולבדוק את מצבך. עשיתי כך, אומנם- לא נוכחת שם. יותר מהלילה הזה, לא פחדתי מעולם.
נתקפתי פחד, לא העליתי בדעתי מקום בו תוכל להסתתר בשעה כזו מאוחרת ומוזרה משהו.
התחלתי במטבח, במחשבה שאולי דווקא כן התעוררת כהרגלך מן הסיוט המוכר לשמצה, והיית מוכרח לשתות על מנת להתקיים. שם לא היית .
עברתי לסלון – אולי תרת אחר מקום נוח יותר להירדם בו; אך לשווא. גם שם לא נמצאת. נתקפתי חרדה כמו שלא ידעתי כמוה מעולם .
חשבתי להעיר את אמא, מפני שהיא תמיד ידעה מה לעשות במצבים כאלו. אולם, חשבתי לעצמי שיום אחד, פעם אחת בחיים שלי – עליי לדעת להסתדר בעצמי.
לא יכולה להיות שכל חיי אהיה תלויה באחרים.
מבלי להרגיש את רגליי ואת פעימות לבי ששכחו לפעום, רצתי מן הבית לעבר היער, טרקתי את הדלת אחריי – שכחתי שיש אנשים שישנים בטירה שלנו.
היער היה חשוך, אפל ונסתר.
מעולם הוא לא ממש הסביר פנים למבקריו, אך הלילה – דאג לאיים גם עליי, כאילו ללילה אחד לא עברתי מספיק .
הקול היחיד שעוד יכולתי לשמוע חוץ מאת לבי, שהחל לפעום במהרה כתזמורת תופים חופזת – היה קול הזאבים המתיימרים למגע הירח.
קוראים, מיואשים, בוכיים, מתנצלים – מבקשים.
התחלתי לתהות, אם אולי גם אני אזעק לירח – תצוץ אליי משום מקום ... ואולי זה בזבוז זמן ? ? ?
תוך שאני מהרהרת בחיפושי אחרייך ובמחשבות-מיותרות-אולי, מישהו נוקש עם ידו על כתפי הימנית. פחדתי להסתובב. בשעה כזו, במקום כזה – מי זה כבר יכול להיות?
אלוהים, בכבודו ובעצמו.
הירח לא נראה יותר בשמיים. היה תהו ובהו .
השמים נפלו, האדמה עלתה. הכוכבים הפכו לחולות תחת רגליי, הזאבים הפכו נשרים המעופפים ממעל .
מרוב פחד, לא ידעתי אם לבכות או לצרוח. ואולי זה היה הסיוט שלי?
בניסיון להציל אחר מסיוט, חוויתי סיוט בעצמי.
;){kind=link}